צעירונת בת שמונת אלפים שנה, פלובדיב היפיפיה היתה היעד שלנו לסוף שבוע של ראשית הסתיו. שנייה בגודלה לסופיה הבירה, פלובדיב מככבת לאורך אלפי שנות הסטוריה כ'יהלום שבכתר'. האחות היפה שכולם נזהרים בה. עוגת שכבות קצפתית, שכל תרבות מוסיפה לה דובדבן ונזהרת שלא לפגוע ביופי שהותירה זו שהיתה שם רגע לפניה. יומיים של שמיים כחולים, בתים צבעוניים, קסם ויופי קשה לתיאור.
איך מגיעים לפלובדיב?
כל הדרכים מובילות מסופיה לפלובדיב, וכל אמצעי התחבורה עמדו לרשותנו בבואנו לצאת למסע. רכב שכור, רכבת, אוטובוס, כל אחד על יתרונותיו וחסרונותיו.
העיר פלובדיב קטנה ואין צורך ברכב להתניידות בתוכה. ובבחירה בין אוטובוס לרכבת, ניצח הפעם האוטובוס. הרכבת נוסעת במסלול עוקף ולכן מוסיפה כמעט שעה לנסיעה בת שעתיים. העלויות דומות מאוד, ולכן הפעם בחרנו באוטובוס.
מספר חברות מוציאות אוטובוסים לקו פלובדיב – סופיה. המחירים דומים וכך גם התנאים. הבחירה, בסופו של דבר, היא לפי שעת היציאה המתאימה לכם. אנחנו נסענו בחברת Karat שעד היום לא אכזבה. אוטובוסים מרווחים, כסאות נשכבים לאחור, חלונות גדולים, דיוק בשעת היציאה וההגעה, והקפדה על עטיית מסיכות. שימו לב שהחזרה ביום ראשון בערב מבוקשת מאוד, לכן חשוב להזמין כרטיסים מראש.
מתחנת האוטובוס (והרכבת) חצי שעה של הליכה נמרצת דרך פארק Tsar Simeon הביאה אותנו אל פאתי מרכז העיר והפגישה אותנו לראשונה עם הקסם הפלובדיביאני.
קצת על העיר
ההסטוריה של פלובדיב הולכת אחורה עד לאלף השישית לפני הספירה. שבע גבעות אבן הזדקרו בלב המישור על גדת נהר המריצה ומשכו אליהן את השבטים התראקים הראשונים כמעט שבעת אלפים שנה לפני הספירה.
אלפי שנים מאוחר יותר זיהה את הפוטנציאל פיליפ הגדול, אביו של אלכסנדר מוקדון, שגם העניק לה את שמה הראשון. הוא כבש את אחת הגבעות והחל בבניית מה שלימים יהפוך להיות העיר העתיקה של פלודיב.
במרוצת המאות הבאות, המשיכה פלובדיב להחליף ידיים. רומאים, ביזנטינים, בולגארים, עותומנים, ואז כמובן הממלכה הבולגרית והשלטון הקומוניסטי שאחריה. כולם אהבו אותה. מבנים היפים שהותירו בה תרבויות שחלפו כוסו בקפידה בערימות עפר וכך המתינו כמעט ללא פגע לארכיאולוגים של ימינו שיחשפו את סודותיהם לאויר העולם.
ואז ב-2019, שובץ היהלום האחרון (לעת עתה) בכתר. פלובדיב הוכרזה כבירת התרבות האירופאית, וההכרזה סחפה את העיר לגל של עבודות שדרוג ושיפוץ שרק הוסיפו ותרמו ליופי ולגאווה המקומית.
שכבות הסטוריה תחת רגלינו
הבאים מכיוון תחנת האוטובוס יגלו לראשונה את פלובדיב היפה בהליכה לאורך המדרחוב הראשי. בתים צבעוניים, מסעדות, בתי קפה, נגני רחוב, אבל הקסם האמיתי מהדהד מתחת לפני השטח. הצצות אקראיות רק יגבירו את הסקרנות, אבל אז בסוף המדרחוב, רגע לפני שתפנו אל עבר העיר העתיקה תפגשו לראשונה במלוא עומקה ההסטורי של העיר המיוחדת.
שנים רבות, מספרים זקני פלובדיב, היה האצטדיון הרומי העתיק, זה שנוסד אי אז במאה השנייה לספירה, חבוי תחת שדרת העיר המרכזית. סוד כמוס שהיה גלוי רק לבעלי הבתים. אלה חפרו להם מרתפים עוקפי שלטון ומיסי רכוש ושם גילו את גושי השיש לבנים. אותם גושים שיתבררו לימים כספסלי ועמודי המתחם העצום.
רק בשנות ה-60, החל הסוד מתגלה ובחפירות, נחשף אחד המבנים העתיקים והמשומרים ביותר באזור הבלקן. אצטדיון צר וארוך, 250 מטר של מושבי שיש ועמודים נישאים, מתחם אדיר ששימש את שליטי האמפריה הרומית למשחקי גלידאטורים ותחרויות ספורט. כולו קבור תחת ערימות עפר ונחבא תחת בנייה בת המאה ה-19.
כמעט עשרים שנה ארכו החפירות האינטנסיביות שבסופן נחשף רק קצהו הצפוני של המתחם. הכיכר שמעליו, ציר תנועה סואן של חשמליות ואוטובוסים, פונתה אחר כבוד לטובת מושבי השיש הלבנים, ודגם הוצב במרכזה המציג את עוצמת האתר הקבור עדיין מתחת לבתי המדרחוב.
קסם הרחובות הצבעוניים
אין ספק שכשאומרים 'פלובדיב' מתכוונים לעיר העתיקה. שלוש מבין 7 הגבעות הוקדשו להקמת העיר שהיתה מבוצרת בראשיתה. על המדרונות נבנו סמטאות צרות ובהן בתים יפיפיים של כל עשירי, סוחרי ושועי בולגריה והממלכה העותומנית.
אולי הפריט החשוב ביותר שיש להצטייד בו כשמתחילים לטפס במעלה העיר הוא נעליים נוחות. האבנים המשובצות בקרקע עתיקות כמעט כמו הגבעות עצמן, והצעידה עליהן מאתגרת. אלא שהצבעוניות והיופי הפורץ מכל פינה מפצים על המאמץ.
שני פרטים משכו את עינינו כמאפיינים את בתי פלובדיב העתיקה. ראשית, העיטורים העדינים על קירות הבתים. אלו נעשו בעבר וממשיכים גם היום להעשות במכחול עדין ולא בפיתוחי גבס או עץ והם מעניקים לבתים עדינות מיוחדת. שנית, בלטו מכל עבר המרפסות היפות התלויות מעל הרחוב. אלו, שהפכו סימן היכר המזוהה כל כך עם פלובדיב, הן בעצם הנצחה של גניבת שטחי בנייה תוך התחמקות מתשלום מיסים עליהם. חישוב שטח הבית בבולגריה, כולל אך ורק את הקרקע עליו הוא בנוי. האויר, עליו תלויה המרפסת – חינם.
העיר העתיקה משובצת בתים קסומים עם חצרות יפיפיות ובתוכם תערוכות אמנות ורהיטים עותומניים מקוריים. הכניסה לגינות חופשית (ומומלצת). על מנת להכנס לבתים עצמם יש לשלם תשלום סמלי של 5 לבה. ניתן וכדאי לרכוש כרטיס יומי, המאפשר כניסה חופשית לכל האתרים המעניינים (15 לבה).
טיפוס במעלה הגבעה מכל כיוון מוביל אל הכיכר המרכזית של העיר העתיקה. ממנה, עוד מאמץ קל (ושווה) הציב אותנו בראש הNebet Tepe. פסגה נישאה ששימשה מקום היישוב הראשון באיזור. החפירות שבה, מציגות התיישבות עתיקה מימי האלף הרביעית לפני הספירה. מלמעלה, כמו בקערה בין הפסגות, נשקף נוף עותק נשימה של העיר פלובדיב כולה.
הזהרו בחפירותיכם פלובדיבנים!
עובד לו איבן איבנוביץ' בחצר ביתו כשלפתע נתקע המעדר בגוש שייש לבן. הימים ימי השלטון הקומוניסטי. כל השכנים מנסים להסות אותו, אבל השמועה כבר עושה לה כנפיים. לא עוברת שנה וביתו של איבן ועוד תשעה מבתי שכניו מגולחים מעל פני השטח, ומשלחת חפירות תופסת את מקומם.
לא עברו עשר שנים מאז אותו 'פינוי בינוי' ובמקום שבו עמדה שכונה ומגרש כדורגל נחשף אחד התאטראות היפים ביותר באירופה – שריד לתקופה הרומית, מבנה צעיר שנבנה במאה הראשונה לספירה.
השמועה מספרת שכאשר הגיע אטילה ההוני לפלובדיב במאה החמישית לספירה, הוא ביקש להשמיד את התאטרון המפואר. אלא שאפילו הוא לא היה מסוגל לחרב יופי שכזה, ולכן ציווה במקום זאת רק לכסות אותו בשכבת עפר עבה. כך, שכב לו התאטרון מכוסה ומוגן במשך מאות שנים. מחכה לאיבן איבנוביץ' וגן הירק שלו כדי להגיח החוצה ולחדש ימיו כקדם.
היום, מתגוררים איבן והשכנים בפאתי העיר פלובדיב בבתים שסיפקה להם המדינה. התאטרון שוחזר על כל 6000 מושביו וחזית העמודים המפוארת שמולם. מיקומו, באוכף שבין שתי גבעות העיר העתיקה, מקנה לו אקוסטיקה מופלאה ובימות הקיץ נוספות לו טריבונות עם עוד 2000 מושבים, והמוזיקה נישאת דרך מורדות ההר אל העיר פלובדיב כולה.
איפה רוקדים? שאלת אותי
ואחרי כל כך הרבה סיפורים והסטוריה, זמן לנקות את הראש בבית קפה חמוד או אפילו יותר טוב – בבילוי לילה סוער. ולכך, אם תשאלו את הפלובדיביאנים, אין מקום טוב מרובע קפנה המחודש.
כחיפאית שצפתה בניסיונות השיקום של העיר התחתית נשביתי בקסם הסיפור של רובע קפנה. בדומה לשוק התורכי שלנו, גם קפנה התחיל את דרכו כשוק רוכלים בתקופה העותומנית. השמועה מספרת שאי אפשר היה לעבור במקום מבלי ליפול במלכודת הסוחרים הממולחים שהציעו למכירה את כל סחורות העולם הגדול. מכאן שמו של הרובע – קפנה, הלא היה 'מלכודת' בשפה הבולגרית.
אחרי שריפה גדולה שמחקה אותו כליל בראשית המאה העשרים, הצליח הרובע להשתקם. הדוכנים הישנים פינו את מקומם לבתי ממכר, חנויות בקומה הראשונה ומגורים בשנייה, והסחר חזר לפעול במרץ.
אלא שאז הגיע השלטון הקומוניסטי. ויחד איתו, דיכוי מוחלט של כל יוזמות המסחר העצמאי. הרובע דעך, ולמרות קירבתו למרכז העיר, הפך שם נרדף למלכודת פשע ומאורת סמים.
השנים חלפו, משטרים התחלפו, ובשנת 2014 הציגה פלובדיב את מועמדותה לתחרות 'בירת התרבות של אירופה'. לימים היא תנצח בגדול ותקטוף את התואר בקלות, אלא שב-2014, עם חצר אחורית כמו קפנה – לא היה לפלובדיב סיכוי. וכך יצא לדרך פרוייקט 'עיר בתוך עיר' ברובע קפנה. הבתים הזנוחים שבמתחם הוצעו להשכרה בחינם לאמנים ויוצרים. אלו הוזמנו להתגורר ולסחור בהם והרובע הלך והתחדש. ההצלחה, מסחררת, והיום מדובר בפנינה צבעונית. ציורי קיר יפיפיים בכל פינה, בתי קפה, מסעדות, פאבים והמון מנורות צבעוניות ששוטפות את הסמטאות הצרות באור עד השעות הקטנות של הלילה.
ולא נסיים בלי המלצה קולינארית
ארוחת הבוקר הבולגרית המקובלת כוללת בניצה (מאפה ממולא גבינה) עם איירן (יוגורט מדולל) או בוזה (רק לבולגרים אמיתיים). לפלובדיב, ובפרט לרובע קפנה, יש טוויטס מיוחד לנושא הבניצה המקובלת. בבית הקפה הטורקי שבכניסה לרובע תוכלו למצוא בניצות מצויינות (Kapana Banitsa) המבוססות על קפלי בצק עדין בו משולבת בגירסה אחת גבינה מלוחה, ובשנייה בשר.
המלצה נוספת היא על מעדן שגילינו במסעדה בעיר העתיקה. כאן מדובר בתענוג שמתאים רק למיטיבי לכת בתחום החלקים הפנימיים. שילוב של לשון ומעי, מבושלים עם פטריות ברוטב משגע (Beef Tripe and Tongue with Mushrooms). את המעדן הזה מצאנו במסעדה בראש הגבעה, רגע לפני התצפית של Nebet Tepe. המסעדה יושבת בגן גדול הצופה אל הנוף ומגישה לצד אוכל בולגרי מקומי גם בירות מקומיות מצויינות.
סוף מסע
בדרך חזרה לתחנת האוטובוס עצרנו ללחוש סוד למילוש. מי שהיה שוטה הכפר ונודע גם כקזנובה המקומי, הונצח אחרי מותו בפסל יפיפה במרכז המדרחוב. האגדה מספרת שסודות הנלחשים על אוזנו הגדולה של מילוש יתגשמו. ואם נחזור בקרוב לפלובדיב, כנראה שיש באגדה הזאת ממש.
כוס קפה אחרונה על אגם המזרקות המזמרות בגנים היפים של פארק צאר סימיון. השמש יורדת על יומיים בעיר היפיפיה, ואנחנו מבטיחים – עם מילוש או בלעדיו – בקרוב, חוזרים!
איזה סיקור יפה.
בחיפה השוק התורכי התפתח בבתים שנבנו כמלון ולמסחר באיזור רחוב המלכים הוא שד העצמאות שיובש מהים בשנות ה20 של המאה הקודמת.
בעשור האחרון שופץ האזור לאחר שהשוק כבר הפסיק לעבוד לאיזור של מסעדות ופאבים ופעילות יום ולילה.
תודה אמיר,
עד כמה שידוע לי גם בחיפה היה נסיון לתת לעסקים הטבות בשכירות כשהתחילו את חידוש איזור העיר התחתית. אני לא יודעת איפה זה עומד היום.
כתבה יפה!
עושה חשק לבקר!
תודה אלון, מחכים לך!